כאשר התקשורת מדווחת על התקרבות סופת גשמים, רוחות, שלג וסערה, זה נעשה בצורת פאניקה ולא מסירת אינפורמציה - הגיע העת לביקורת ואיזון.
* מאת: עו"ד פכטר אברהם
כדי למנוע אי הבנות או טעויות - יש הבדל בין דיווח על עובדות, אירועים, לבין המסקנות, הפרשנות ודרך מסירתן לציבור.
ברור - שהתקשורת חייבת לדווח על חיסולו של מורנייה, רב טבחים, יעד בר מוות - שדרך חיסולו יאה לו. וגם אם מדווחים בקריצה אינטליגנטית, שלמוסד הישראלי יש יד ורגל בחיסול על פי "מקורות זרים", זה עדיין ברור וסביר.
אבל, כאשר הופכים את "החיסול" - לקרנבל של דיווחים ופרשנויות, תוך הדגשת חלקו של המוסד, תוך הצגת רשימת הישגיו וחיסוליו בדור האחרון - עושים למטרה של ההרתעה את ההיפך הגמור.
חלק גדול ומהותי בהרתעה ובמיתוס סביב הישגיו ויכולתו של המוסד - הוא לא בפרסום אלא "בעמימות". "אנשי הצללים" - נעים ומתפקידים טוב יותר בשטחים האפלים העמומים, כך גדלה ההרתעה, כך גדל ונוצר המיתוס, המלבה את מדורת השבט של כוח הרתעה של ישראל.
פרסומים, פרסומת, הילולי כתבות וכתבים, כאשר רשמית המדינה מכחישה קשר לפרשה, פרט לעשיית נזק לביטחון ישראל, גורם נזק להרתעה שכוחה נעוץ בחלקה בעמימותה.
אם נצרף לכך את ההודעה של היועץ לענייני טרור, כפי שפורסמה בתקשורת המסקנה המתבקשת, על אזרחי ישראל בארץ ובחו"ל, עדיף שתישארו בבית.
כלומר: עניין לנו עם הודעת אזהרה - חסרת איזון, חסרת הגיון, שבמקום לנתב לכיוון של זהירות מנותבת לפאניקה אישית וכללית. וכאשר הדבר חוזר על עצמו בתקשורת האלקטרונית והכתובה, זה מגיע לשלב של מגיפה על כל השלכותיה.
קשה לדעת מן הפרסומים, מי אשם, היועץ שפרסם הודעה לא שקולה ומידתית או התקשורת שהוסיפה שמן למדורה ורקדה מסביב.
קחו לדוגמא את הדיווחים על מזג האוויר:
כדי להצביע על כוונת הדברים ורוחם ברצוני להפנות את תשומת הלב לפרסומים סביב הסערה המתקרבת, רוחות, גשמים, סופת שלגים וכו', זאת שתהיה וזאת שהיתה. ימים סוערים כאלה יש באירופה כל שנה והפרסומים שם - מאוזנים, ענייניים וללא פאניקה. אז אמנם אצלנו - מזג אוויר כזה סוער במקצת הוא נדיר, אבל גם אז אין צורך בהתלהבות יתר. מהפעמים הקודמות למדנו, שהמציאות והדיווחים לא תמיד זהים ומשיצא לא נורא כמו שתואר, וזה מה שיהיה גם בסערה המתקרבת.
או למשל הדיווח על שפעת העופות (מלפני שנתיים) - 4000 איש ימותו משפעת העופות בישראל, זעקה כותרת בעיתון, בהדגשה של צבע אדום בעמוד ראשון לכל הרוחב. האומנם? זה הצפי וזאת המטרה של העיתון, להפחיד, להכניס את הציבור לפאניקה, לגרום לנזק כלכלי לענף חקלאות משגשג ומפרנס מאות משפחות.
שלא תהיה אי הבנה בנושא, לא מדובר בעיתון אחד ספציפי, כל התקשורת התגייסה לנושא כולל כל ערוצי הטלוויזיה - שהתחרו ביניהם בדיווחים ובהבאת מומחים ורופאים לדיוני סרק, מעמיקים כביכול.
המוזר שבתופעה זו, שהרופאים המומחים שהופיעו בטלוויזיה וברדיו, הסבירו דבר והיפוכו לפעמים באותו משדר עצמו או בערוצים מקבילים.
הסיכום היה, שהאדם הממוצע לא הבין בדיוק מה התוצאה הסופית - זה מסוכן לאדם, מותר לאכול עופות, זה מתקרב אלינו או כדאי להיות צמחוני, לפחות לתקופה הקרובה.
והשאלה המקצועית היא - האם היתה התקשורת צריכה לדווח ולסקר את הנושא? התשובה - בהחלט, חשוב, חיוני והכרחי.
האם היתה צריכה להוסיף צבע משלה, כותרות ענק מאיימות, דיווחים נון-סטופ בנושא בליווי מומחים שאומרים דבר והיפוכו או מדברים בשפה כללית, לא ברורה - ממש כמו כתב היד של הרופאים - כדי שהציבור יפחד, יתן להם כבוד ולא יבין בדיוק מה הם אומרים. התשובה - בבירור לא, רבותי.
תפקידה החשוב של התקשורת - להביא לציבור ידיעות טובות כרעות, ללא כחל וסרק, לדווח, לסקר, אפשר גם בליווי פרשנות מקצועית - אך אסור לה, מבחינה מוסרית ציבורית אתית - לנטוע פחדים, אשליות ועובדות הנתונות לפרשנויות שנויות במחלוקת.
ומה תפקידה של המדינה, הממשלה, או השר הממונה והגופים המקצועיים. היה עליהם בעבר וגם בעתיד, לצאת בהסברה מקצועית, מנומקת, מרגיעה לא מתלהבת ומתלהמת - ובעיקר אחידה ומוסמכת, על האמצעים הננקטים על המוכנות ודרכי הפעולה.
שפעת העופות - היא רק דוגמא אחרונה, לסיקור תקשורתי "פאניקלי" והיסטרי, חסר אחריות ציבורית וריסון ואיפוק מקצועי.
נזכור לרגע - בתקופת מלחמת המפרץ השנייה, כאשר היה חשש, שהושמע וחזרו עליו עשרות פעמים, שסדאם חוסיין עם הגב לקיר - ישחרר טילים נגד ישראל עם ראשי נפץ ביולוגיים, כימיים שיגרמו למוות של אלפים בייסורים. מה לא עשתה התקשורת - כדי להפחיד אותנו ולהלחיץ את הציבור - אם נוציא את נושא המסכות ו"החלמאות" סביב הפרשה הזו - הרי הדיווחים השמחים היו - שאלפים, רק אלפים יפגעו מהמלחמה כימית/ביולוגית.
ראשי ערים, זריזים ואחראיים, כמו רמת-גן ותל-אביב, אפילו הכינו תכנית חירום למתים - כך למשל פארק רמת-גן, הפך לבית קברות ענק זמני ואילו אצטדיון בלומפילד, יועד לאזרחיה של תל-אביב. והציניקנים שאלו אז ומה לגבי בעלי כרטיסי המנוי לאצטדיון. האם יקבלו קדימות או את המקומות המסומנים שלהם.
ושוב חוזרת השאלה, האם היה צורך לדווח על הסכנות והחשש שמא? ואולי? התשובה - כן בוודאי! האם היה צריך להתכונן, למקרה של מלחמה ביולוגית. התשובה כן - בוודאי! האם היה צורך או מניע לתיאורים זוועתיים מצמררים ומפחידים של תוצאות הרעלה כימית/ביולוגית - כפי שהתקשורת התנהלה ודיווחה, בגיבוי מומחים, ספק גדול. תפקידה של התקשורת בימי מלחמה או משבר לאומי, או סכנה לאומית רפואית - לשמור על איפוק, איזון, אמינות ואם אפשר גם על הרגעה ושלווה, בשעות שהציבור צמא למידע, לחיזוקים והתקשורת מהווה עבורו מוקד לאינפורמציה.
רעידות אדמה:
כאשר עברו על תורכיה, מספר רעידות אדמה שגבו קרבנות רבים, ביניהם גם תיירים ישראליים - התקשורת מפי מומחים לדבר, עודדו את הציבור שכאשר תהיה רעידת אדמה בישראל בשל הסכנה של השבר סורי אפריקני, ימותו מאות אלפים, בגלל בנייה לקויה ולא מתאימה וחוסר הכנה מתאימה של הממשלה.
אם נוסיף לכל הכתבות האלה גם את העובדה שכותרות רבות - לא התאימו לנאמר בכתבה, או יכלו להתפרש אחרת ממה שנרמז בכותרת - נגיע שוב למסקנה שהתקשורת בימי משבר, לפעמים כושלת, לפעמים חורגת מכללי האתיקה והמוסר הציבורי ובמקום לחזק אותנו מחלישה אותנו.
המסקנה המתבקשת - אירועים, עובדות, תחזיות, רצוי וראוי לפרסם, אבל על משחררי העובדות וההצהרות, בטרם נבדקו על כל השלכותיהן, על פרשנויותיהן ועל השפעתן המיידית על הציבור, להיות אחראים, זהירים, ממלכתיים ולראות שני מהלכים קדימה.
אם אני הייתי צריך לפרסם הודעת אזהרה, הייתי ממליץ על נוסח מעין זה:
"בעקבות רצח מורנייה והחשש לנקמה מצד ארגוני החבלה, על הישראלים בחו"ל והיוצאים לחו"ל בימים אלה, לנקוט באמצעי זהירות מוגברים, על פי הנוהלים שפורסמו כבר בעבר".
לאמור: צריך להכין את הציבור, לתת לו נתונים, לייעץ לו, אבל לא להפחיד אותו ולהלחיץ אותו שהרי אז משיגים את המטרה ההפוכה כלפי פנים - שמחה וסיפוק מצד אויבינו מבחוץ. ותחשבו על זה!
הערות לסיום:
פורסם בעיתונות, בכותרות ראשיות - מגבירים את השמירה על השרים בעקבות חיסול מורנייה בסוריה. מייד לאחר מכן, נתנו פירוט מדויק של כל השרים והח"כים הנמצאים בחו"ל, איפא ומה יעשו בימים הקרובים. שר הביטחון ברק נמצא בסינגפור - יבקר בסלון האווירי כשאיתו מספר בכירי משרד הביטחון וח"כים. וכך בפירוט רב, מיותר ובלתי אחראי של אנשי ציבור בחו"ל או בארץ, מזהירים מפני פיגוע. נראה לי שהפטפטת המיותרת מגיעה לשיאים חדשים.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
